נובמבר 2024
במקום המלצות, שמעצם הגדרתן תואמות, כך נראה לי, אווירה של זמנים נינוחים יותר, אני מעלה רשימת דברים שרוממו את רוחי בשנה האחרונה, שנה כמעט בלתי אפשרית להתרוממות נפש. דברים שחדרו את מסך ההלם, העצב והדאגה. הנה הם:
ספרים (על אמנות):
Siri Hustvedt, The Blazing World (2014)
Claire Messud, The Woman Upstairs (2013)
Tom Rachman, The Italian Teacher (2018)
אני שומעת מלא מעט אנשים שמאז ה-7 באוקטובר לא מצליחים לקרוא, לא מצליחים להתרכז. עבורי ספרים היו בשנה האחרונה, יותר מתמיד, מפלט, עוגן הצלה, אוויר לנשימה. מבין הספרים שהצילו את הנפש, השלושה שכאן התווספו השנה למדף הספרים המצטבר שאני אוספת לעצמי לאורך השנים: ספרי פרוזה נפלאים שמגוללים סיפור אנושי וגם מנסחים תובנות עמוקות ביחס לאמנות, עמוקות לא פחות מטקסט אוצרותי או אקדמי.
העלילות של שלושת הספרים מתרחשות בעולם האמנות – במקומות שונים על פני הגלובוס ובזמנים שונים. הדרמה האנושית – יחסים בין בני זוג ובני משפחה היא הרקע שעליו נפרס תיאור חד ומדויק של אמנות ושל עולם האמנות. אצל סירי הוסטוודט וקליר מסוד (סופרות מחוננות ונערצות) הגיבורות הן אמניות שמנסות לפלס להן דרך בזירת אמנות שוביניסטית, מיזוגנית, מכורה לסנסציות וחסרת רחמים. אצל טום רקמן העלילה מתרחשת אף היא בזירת אמנות שנגועה בכל הרעות החולות האלה ועליה הוא משרטט יחסים מורכבים-עד-רעילים בין בן שרצה להיות אמן אך ויתר (בגלל אביו) לאביו האמן – נרקיסיסט ודורסני, ולאמו האמנית – שעושה קרמיקה וזוכה להכרה רק אחרי מותה.
ספר (לא על אמנות): "אושר" מאת אמינטה פורנה
את "אושר" (שנכתב ב-2018, ותורגם ממש לאחרונה לעברית, בספרית רות) אני מחשיבה לחלק ממדף הספרים האפריקאי שלי, עליו ניצבים ספרים של צ'ינואה אצ'בה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, יא ג'סי, ואחרים, למרות שעלילת הספר מתרחשת בלונדון. ה"אפריקאיות" של הספר דיפוזית ורב-ממדית בדומה לזו של אמינטה פורנה שנולדה בסקוטלנד, גדלה בילדותה בסיירה לאון עם אביה, ולאחר הוצאתו להורג הוברחה לאנגליה. היום היא חיה בוושינגטון וכותבת באנגלית – שפת אמה, ושפת הקולוניאליזם.
הגיבור הראשי של "אושר" הוא פסיכיאטר מגאנה שמתמחה בטראומה באיזורי מלחמה ואסון (את רשמיו מבוסניה, אפגניסטן ועירק קראתי בצמרמורת כמו הרחקת עדות לטראומה שלנו); הגיבורה היא מדענית אמריקאית שחוקרת בעלי חיים בסביבות עירוניות (ואת זה קראתי תוך מחשבה על אמנים שעוסקים בדיוק בנושאים האלה). השניים נפגשים בלונדון והסיפורים שלהם משתרגים בסיפורים של העיר עצמה (בתי קברות, גשרים, פארקים) ובסיפורים של אנשים אחרים, רובם פליטים או מהגרי עבודה מאפריקה. גיחות לאיזורי ספר באמריקה של המאה ה-19 סביב זאבים וזאבי ערבות ולאיזורי לחימה ברחבי העולם ממקמות את לונדון של ימינו בתוך תיבת תהודה עמוקה, רחבה ולא צפויה. האושר שמופיע בסוף גם הוא לא צפוי.
תערוכה: Niko Pirosmani בפונדסיון באיילר (Fondation Beyeler), באזל, שוויץ
ניקו פירוסמני (Niko Pirosmani) נחשב לגדול האמנים הגאורגים. נתקלתי בו לפני שנים כשעוד נחשב לאאוטסיידר ואמן נאיבי, מה שאכן היה, אם כי היום ברור שהאיכויות הציוריות שלו חורגות הרבה מעבר להגדרות האלה. בפונדסיון באיילר הוצגה השנה תערוכה מקיפה של יצירתו, וסוף סוף זכיתי לראות מקרוב עבודות שלו, שעד כה ראיתי רק בצילומים.
הוא נולד ב-1862 ומת ב-1918, לימד את עצמו אמנות דרך התבוננות בשלטי רחוב, חי בדוחק והתפרנס מעבודות שונות, אבל עוד בחייו זכה להערכה מצד חוגי האוונגרד האמנותיים שפרחו בטביליסי בתחילת המאה ה-20. בתערוכה בפונדסיון באיילר (אחד המוזיאונים היפים, בתכנונו של רנצו פיאנו, שתמיד תענוג לחזור אליו) היו כארבעים עבודות בלבד, תלויות ברוחב יד, בריווח נדיב על קירות צבועים בצבעים עזים. זאת הייתה קפסולה מושלמת של גוף יצירה מחוכם, מעודן, מלא חיוניות ואנושיות. מה שהפך את חווית הצפייה לעוד יותר מעניינת, אם כי לא הכרחית, הייתה התוספת של שני אמנים גאורגים עכשוויים שמגיבים לפירוסמני: אנדרו וקואה (Andro Wekua) ותאה דז'ורדיאדזה (Thea Djordjadze).
מוזיאון: אוסף ארט ברוט (Collection de l'Art Brut), לוזאן, שוויץ
ביקרתי שם שוב השנה, לרגל ביאנלה שהנושא שלה היה "פנים", אם כי הביאנלה הייתה רק תירוץ. זה המוזיאון האהוב עליי. הוא מבוסס על האוסף של ז'אן דובופה (Jean Dubuffet), שתחילתו ב-1945: אמנות של חולי נפש, אסירים, אנשים שלא למדו אמנות וחיו כך או אחרת בבידוד פיזי, מנטלי ורגשי. האוסף המשיך והתרחב אחרי מותו של דובופה ויש בו פסגות של יצירה שכל פעם מרגשות ומטלטלות אותי מחדש. בין השאר: גוף העבודה של אדולף וולפלי, עבודות גדולות על נייר של אלואיז קורבז (שמוצגת השנה גם בביאנלה בוונציה), עבודות בעיפרון שחור על ניירות פנורמיים של מדג' ג'יל, ניירות של סקוטי וילסון, יוהאן האוזר, ועוד ועוד. זה המוזיאון שאליו אני מוכנה לשוב פעם אחר פעם.
אמנית: קפוואני קיוואנגה (Kapwani Kiwanga)
ראיתי אותה השנה פעמיים: קודם בתערוכת יחיד במוזיאון סראלבש בפורטו (Serralves museo de arte contemporanea), ואח"כ בביתן הקנדי בביאנלה בוונציה. היא נולדה בקנדה למשפחה שמקורה בטנזניה, למדה אנתרופולוגיה (במונטריאול) ואמנות (בפריז), התוודעה להיסטוריה של העמים הילידים של קנדה, חיה ופועלת היום בפריז, והעבודה שלה, כצפוי מהרקע הביוגרפי-מקצועי ממנו באה, נוגעת בקולוניאליזם ויחסי כוח, אם כי למרבה המזל חורגת מהקלישאות הרווחות. קודם כל, האמנות שלה לא נרטיבית. התכנים עוברים בעקיפין דרך ערכים מופשטים של חומרים, צבעים וצורות. העבודות שראיתי בפורטו ובוונציה הקסימו אותי באיכויות החומריות שלהן ובאופן שבו מפעפע מבעד לערכים פורמליסטיים אסתטיים (מרשימים ביופיים) תוכן רווי, לא מילולי, אפקטיבי ורב עוצמה.
מחול: אן תרזה דה קירסמאקר ורדואן מריזיגה, Il Cimento dell'Armonia e dell'Inventione במסגרת פסטיבל האמנויות של בריסל Kunstenfestivaldesarts, מאי 2024
כמו כל העבודות של אן תרזה דה קירסמאקר (Anne Teresa De Keersmaeker), אֵם המחול הבלגי העכשווי, גם היצירה האחרונה, שעליה עבדה יחד עם הכוריאוגרף המרוקאי-בלגי רדואן מריזיגה (Radouan Mriziga) – שיתוף פעולה שני ביניהם – נובעת ממוזיקה, נתלית בה וחוקרת אותה. המוזיקה הפעם היא לא פחות מ"ארבע העונות" של ויואלדי, יצירה מלפני 300 שנה. כותרת העבודה היא הכותרת באיטלקית שנתן ויואלדי ליצירה שלו ("המאבק בין הרמוניה להמצאה") ש"ארבע העונות" הם חלק ממנה. ארבעה רקדנים גברים, בתלבושות מפעימות (שילוב בין בגדי ספורט לחולצות דקיקות שקופות), מפרקים את "ארבע העונות" לצורות מופשטות וגיאומטריות, לגמרי שפת המחול של דה קירסמאקר, בתוספת המגע של מריזיגה – רקיעות רגל ומקצב של ריקוד צפון-אפריקאי.
הנה ציטוט מתוך דברים שאמרה דה קירסמאקר על הבחירה המפתיעה ביצירה כה איקונית וכה פופולארית כמו "ארבע העונות" של ויואלדי: "היא ["ארבע העונות"] סובלת מאיכותה ממש כמו השקיעה: היא יפה, אבל גם משומשת כדימוי."
בעיבוד של דה קירסמאקר ומריזיגה ל"ארבע העונות" לא היה דבר שחוק או קלישאי. זו הייתה שעה ורבע של יופי מרוכז, דחוס, מרחיב לב.
פודקאסט: חיות מחול
ילי נתיב ואיריס לנה התחילו את הפודקאסט המצוין הזה על מחול עכשווי בישראל בזמן הקורונה. הראיונות שהן עורכות עם רקדנים וכוריאוגרפים מצטברים למסמך מרתק וחשוב מאין כמוהו על המחול בישראל. התגלית: רקדנים יודעים לדבר. תענוג לשמוע רקדנים ורקדניות, כוריאוגרפים וכוריאוגרפיות, מדברים על תהליכי עבודה, על מוזיקה, על הקשרים תרבותיים.
פרק 43 הוא הפרק האחרון שהוקלט עד כה, והוא תיעוד של אירוע הוקרה ליאיר ורדי, מי שהקים את מרכז סוזן דלל וניהל אותו במשך שלושים שנה. האירוע התקיים בתיאטרון "תמונע" במסגרת פסטיבל אינטימדאנס ומעבר להיותו מפגש מרגש של קהילת המחול המקומית לדורותיה הוא פורס היסטוריה קטנה של המחול בארץ. מעניין להאזין לפרק הזה לצד פרק 41 על "שדרות אדמה", מרכז מחול שהוקם בשדרות לפני 7 שנים. ליאת דרור וניר בן גל עזבו את תל אביב והקימו במצפה רמון את האנגר אדמה, ואחרי 17 שנים עברו לשדרות והקימו את "שדרות אדמה". השיחה בפרק היא על עבודה עם גוף לפני ואחרי מלחמה, מחוץ למרכז ומחוץ למושגים שגורים של אמנות, על היחסים עם הקהילה המקומית, ועל איך ממשיכים לרקוד, וללמד אמנות, אחרי ה-7 באוקטובר.
האזנה לשני הפרקים יחד מציעה מבט רחב על המחול המקומי בעשורים האחרונים, בין תל אביב לפריפריה, בין מחול מקצועי למחול חברתי ומחול טיפולי.
כתב עת: הו!
כרך 25 של הו! הוקדש לספרות עברית שנכתבת בדיאספורה, מחוץ לישראל. הכרך יצא בקיץ 2023, טרום ה-7 באוקטובר, אבל קראתי אותו לאחר מכן. כשהמחשבות על הגירה וגלות, על קיום בדיאספורה ועל תרבות דיאספורית מעסיקות אותי מאוד, גם במישור האישי וגם במישור המקצועי.
הכרך מלא בטקסטים נפלאים וגם קורעי לב (פרוזה ושירה) מאת אנשים שחיים בברלין, אמסטרדם, לונדון, קיימברידג', רומא, פריז, אדינבורו, אן ארבור, ונקובר, שיקגו, ניו יורק, לוס אנג'לס, סטנפורד ועוד, וכותבים בעברית על שפה כבית, על חיים מחוץ לשפה וליד שפה, בין בתים ובין מולדות, ומציפים את כל השאלות המתבקשות על איפה, ובאלה נסיבות, נוצרת תרבות.
סרט: חמדה (במאי: שמי זרחין)
אני אוהבת כשהפרסונות החיצוניות של השחקנים נכנסות לסרט, ומביאות אליו את העבר המשותף שלהם על המסך ואת ההתבגרות שלהם מחוץ למסך, ועליו. שמונה-עשרה שנה אחרי "אביבה אהובתי" הבלתי נשכח, חוזרים הבמאי שמי זרחין והשחקנים ששון גבאי ואסי לוי לסרט נוסף, שמתרחש אי שם במושב בצפון הארץ. הסיפור האנושי, דמויות המשנה, כותרת הסרט ששבה ומופיעה בהטיות שונות לאורך הדרך, המשחק הנהדר של ששון גבאי ואסי לוי, וגם של השחקנים האחרים, וסצנת הסיום המפתיעה שמעמיקה את הממד הפואטי של הסרט, כל אלה הפכו אותו לסרט הישראלי הנבחר שלי השנה.
מחול ישראלי קצר: Paradise (כוריאוגרף: מתן כהן, רקדניות: דנאי פורת ועדי בלומנרייך)
המופע עלה לראשונה במסגרת "רקדני בת שבע יוצרים". אני ראיתי אותו בספטמבר, על הדשא של מדרון יפו, כפרק הסיום בתערוכה הפרפומטיבית שאצר עדו פדר במסגרת פסטיבל צוללן.
זה היה רצף של קטעי מחול, מוזיקה, הליכה ופרפורמנס שהתגלגלו מבית הספר הערבי חסן ערפה למדרון החוף של יפו במשך קרוב לשעתיים, ובסיומו הופיעו על הדשא שתי רקדניות – דנאי פורת ועדי בלומנרייך – לבושות במכנסיים קצרים כחולים ובחולצה לבנה, מעין תלבושת כל-ישראלית, ועם מה שנראה כמו בלון גדול בתוך החולצה. בהמשך התברר שזה אבטיח. לאורך המופע הן שרו שירים מ"צלילי המוזיקה" עם טקסטים (באנגלית) שהסיטו את המתיקות המקורית של הלחנים לחמצמצות שהיא שגרת חיינו כאן. בשלב מסוים הן זרקו את האבטיח על הדשא כך שהוא נבצע לשניים, רוקנו את תכולתו וחבשו חצי אבטיח על ראשן, כמו קסדה. הווירטואוזיות של השירה ושל התנועה, חן הצעירות של השתיים, הפער בין חינניות המוזיקה לסרקזם של הטקסטים, המחשבות על הגלגול שעבר האבטיח מדימוי של אמנות מקומית (נחום גוטמן, סיגלית לנדאו ועוד) לייצוג פלסטיני, יחד עם הרעשים שזימן מדרון יפו – באוויר טסו מסוקים, מרחוק-מרחוק נשמעו הדי יירוטים (או משהו שדומה לזה, לכי דעי...) – כל אלה הפכו את Paradise בשעת בין ערביים של יום שישי בספטמבר 2024, על הדשא המוריק מול חוף הים של יפו, לאחד המופעים החזקים והמטלטלים שראיתי השנה.
צילום: עידו פדהצור
רותי דירקטור (נ. 1956) היא אוצרת, כותבת ומרצה לאמנות.
בין השנים 2014-2023 הייתה אוצרת אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה האחרונה שאצרה במוזיאון – "דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)" (ינואר-פברואר 2023) הייתה ראשונה מסוגה בארץ – תערוכה המבוססת כולה על אמנות חיה, מעין הכלאה בין תערוכה לפסטיבל, עם עשרות אירועי מחול, פרפורמנס ומופעים מסוגים שונים בהשתתפות הקהל.
בשנים 2011-2014 שימשה אוצרת ראשית של מוזיאון חיפה לאמנות. לפני כן הייתה אוצרת הגלריה של בצלאל בתל אביב, ואוצרת הגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה, ופעלה כאוצרת עצמאית. אצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים ובינלאומיים.
מאמצע שנות ה-80 ועד 2009 כתבה בקביעות על אמנות בעיתונים יומיים ובמגזינים שבועיים ("חדשות", "מעריב", "העיר", "ידיעות אחרונות"), וכן בבלוג "הצוֹפָה". היא פרסמה מאמרים על אמנות עכשווית – ישראלית ובינלאומית, בכתבי עת, בקטלוגים ובפרסומים שונים.
החל משנות ה-90 היא מלמדת ומרצה על אמנות עכשווית, ישראלית ובינלאומית, בבתי ספר לאמנות ובמסגרות שונות.
ב-2005 התפרסם ספרה "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם", ובסוף 2023 פרסמה ספר פרוזה ראשון "הדרך לוונציה".
מדור ״שיחת ברזייה״ מזמין אוצרות ואוצרים על נושאים מגוונים המעשירים, מעוררים השראה או פשוט מייצרים מרחב המאפשר לפעולת האוצרות לצמוח גבוה יותר. ליצירת קשר: hashoket23@gmail.com
כתב העת נתמך על ידי מבואות, קרן הרעיונות על שם יואב בראל, ומועצת הפיס לתרבות ואמנות.
Yorumlar