א"ב של הליכה

רותי דירקטור | קטלוג התערוכה "באופן פורמלי" * | יולי 2011 - ינואר 2012 | מוזיאון חיפה לאמנות

***

א

אליס, פרנסיס

האמן ההולך הבלתי מעורער של סף המאה ה-21. אליס הוא הולך עירוני בדרך כלל, המסמן את העיר ללא רומנטיקה, לעולם תוך רמיזה פוליטית שיש בה מגע פיוטי. ב-1994 הצטלם במקסיקו סיטי לצד שורה של בעלי מלאכה המציעים את שירותיהם המקצועיים. אליס עמד ביניהם, לבוש בז'קט קל וחבוש במשקפי שמש, ולצד שלטים שעליהם כתוב "חשמלאי", "שרברב" ו"צבע" הוא הוסיף את השלט שלו - "תייר". באירוניה עצמית ובמלוא הרצינות הוא הציע את שירותי התייר שלו כ"מתבונן מקצועי".[1]

הליכתו הראשונה הייתה במקסיקו סיטי: הוא הלך ברחובות העיר עם כלב צעצוע מתכתי קשור בחוט, שלרגליו חוברו מגנטים. מאז הוביל ברחובות העיר (שוב מקסיקו סיטי) גוש קרח עצום עד שנמס לחלוטין, גרר מקל לאורך גדרות בלונדון, וכדי להגיע מטיחואנה שבמקסיקו לסן דייגו שבארה"ב מבלי לחצות את הגבול שבין המדינות הוא הקיף את היבשת מדרום-מזרח לצפון-מזרח ומשם לדרום-מערב, עד שחזר לנקודת המוצא.

ההליכות שלו מתורגמות ליצירות אמנות דרך וידאו, צילום או הקרנת שקופיות. בעבודותיו המצטברות הוא מתייחס להליכה כאל אקט של התנגדות, וכאקט אנלוגי לחשיבה. "כל עוד אני הולך, אינני יודע", הוא אומר.[2]

ב

בנט, אליזבת

עבור גיבורות ספריה של ג'ין אוסטין הליכה הייתה חלק מרכזי מעיסוקיהן, לצד נגינה בפסנתר, שירה, תפירה, קריאה או כתיבת מכתבים. אלא שבעוד העיסוקים האחרים היו סטטיים והתרחשו בדרך כלל בתוך הבית, ההליכה הייתה העיסוק הפיזי היחידי שעמד בפני הנשים הצעירות של אוסטין, אשר בספריה משתקף הטעם הרווח של סוף המאה ה-18 ביחס לטיולים בטבע. הדבר תקף במיוחד ביחס לאליזבט בנט, הגיבורה השנונה, הדעתנית ושובת הלב של "גאווה ודעה קדומה". ההליכות שלה – מתוך בחירה, לבדה, במשך שעות – הן הפגנת הייחודיות והעצמאות שלה.[3] תוך כדי הליכה היא מהרהרת, מנהלת שיחות אינטימיות עם אחותה או עם מר דארסי, ונותנת משמעות למרחב האישי ולחופש שלה.

ג  

גנדי

צעדת המלח שהוביל מאהטמה גנדי בשנת 1930 היא דוגמה מובהקת לעוצמה הפוליטית הגלומה בהליכה של יחיד ההופכת להליכה של המונים. ב- 12 במרץ 1930 יצא גנדי מעירו אַחמֵדאַבַּד אל הכפר דאנדי במדינת גוגַ’רַט. העילה לצעידה הייתה מס המלח שהטיל הממשל הבריטי בהודו, ומטרתה הייתה להגיע לכפר דאנדי ולייצר שם מלח, ובכך להפר את החוק האוסר על ייצור מלח באופן שיתחרה במונופול הבריטי. המסע התנהל לאורך 400 קילומטרים והסתיים ב- 6 באפריל 1930, כשבמהלכו הצטרפו לגנדי מיליוני הודים. צעידה זו הייתה מקור השראה למחאה פוליטית לא אלימה, והיא אומצה על ידי מרטין לותר קינג, מנהיג חופש אחר של המאה ה-20. צעדות החופש של שנות ה-60 באמריקה סחפו אלפי שחורים, וגם לבנים, אשר מחו נגד אפליה וגזענות וקראו לשיווין זכויות אזרחי. ההליכות ההמוניות בערי הדרום האמריקאיות והצעדות לכיוון וושינגטון נחרתו בתודעה: קבוצות של אנשים ההולכים יחד, אלה לצד אלה, גברים ונשים, זקנים וצעירים, שואבים כוח מעצם ההליכה המשותפת, ומעצם ההכרה בצדקת אמונתם.

כל מי שצעד אי פעם בקבוצה גדולה - כחלק מהפגנה, עצרת או צעדה למען עניין כלשהו - מכיר את הכוח הנובע מהצעידה הקולקטיבית, מהגוף האדיר ההולך יחד. אפשר להניף שלטים, לקרוא קריאות בקול, לנפנף לשלום למכרים, לחייך לאנשים שמעולם לא ראית לפני כן. כל עוד אתם צועדים ביחד, אפשר להאמין שיש בכוחכם לשנות דברים.

ד

דיקנס, צ'רלס

צ'רלס דיקנס סבל מנדודי שינה. בלית ברירה היה משוטט בלילות ברחובות העיר. על שיטוטיו הליליים במשך מספר לילות בחודש מרץ גשום אחד בשנת 1860 הוא כתב ב"שוטטות לילית", טקסט שהפך לפרק ה-13 באסופת טקסטים קצרים בשם "הנוסע הלא מסחרי".[4] לונדון הויקטוריאנית הלילית, כפי שהיא מצטיירת תוך כדי הליכתו, אינה בהכרח מפחידה אלא משמשת כר להתנסויות ולמחשבות. חווית השיטוט הלילי לובשת צורה של ישות מופשטת מואנשת, שאותה מכנה דיקנס בשם Houselessness, והיא גיבורת הטקסט. "בלי בית" מהלך בלונדון החשוכה והרטובה בין גשרים נטושים למבני תיאטרון קודרים, נתקל בדרכו בשוטרים ובשומרים, חולף ליד בית כלא, בנייני הפרלמנט וכנסיות, לוגם קפה בשוק הריק, ובייחוד - מהרהר בכל הנקרה בדרכו בקצב אחיד של הליכה קצובה. גם ב"שתי ערים" (1859), ספרו המונומנטלי של דיקנס המתרחש בין פריז ולונדון בתקופת המהפיכה הצרפתית, תופשת ההליכה ברחובות העיר חלק נכבד מהספר, וממילא הופכת למאפיין של האדם החדש, האדם המודרני.

דרך היסורים (ויה דולורוזה)

הדרך שעבר ישו, מרגע צאתו מארמון פונטיוס פילאטוס ועד לגולגלתא, שם נצלב, היא כנראה המסלול המפורסם ביותר שעשה צועד בודד אחד. ישו נשא על גבו צלב עץ כבד ולראשו ענד נזר קוצים. הוא הלך ונפל, הוכה והורם מן הרצפה, מישהי ניגבה את פניו המיוזעות ודיוקנו הוטבע על מטפחת המשי שלה, מישהו הגיש מים לשפתיו החרבות, תלמידיו ואוהביו הלכו בעקבותיו. כל אחת מהעצירות (כולל צליבתו, הורדתו מהצלב וקבורתו) הפכה לאחת מתוך ארבע עשרה תחנות הצלב, אשר לאורכן הולכים עד היום  צליינים נוצרים. ברנט ניומן, אמן אמריקאי-יהודי (1970-1905), הפך את ארבע עשרה תחנות הצלב הנוצריות לארבעה עשר ציורים המהווים רגע שיא של מופשט אוניברסלי: קווים שחורים חותכים בד לבן מלמעלה למטה במקומות שונים על פני המשטח. אם יש נשגב בציור המודרני, הרי הוא שם, בסדרה שצוירה בין 1958 ל- 1966. מוטי מזרחי, אמן ישראלי-יהודי, הלך ב- 1973 לאורך דרך היסורים של ישו, כשהוא נעזר בקביים ונושא על גבו שלט גדול ועליו צילום של פניו המזוקנות. בכל אחת מארבע עשרה התחנות נעצר וצולם, וצילומי השחור-לבן שלו נחקקו בתודעה של האמנות הישראלית כדיוקנאות האמן כמי שלוקח על עצמו את צער העולם.

ה

המשוטט

המשוטט של בודלר היה צייר, צייר צרפתי. קונסטנטין גי אינו מהציירים המפורסמים של סוף המאה ה-19, ותהילתו בוודאי אינה מתקרבת לזו של ציירים צרפתים אחרים בני דורו כמו מאנה, דגה או טולוז-לוטרק, אבל בהשראתו נולד אחד הביטויים רבי ההשפעה ורבי ההשראה של העת המודרנית (והפוסט-מודרנית). המשוטט (flâneur) הבודלריאני מונע על ידי סקרנות ותאוות התבוננות.[5] בודלר מתאר את אדון ג' מתעורר בבוקר ומייד משתוקק לצאת החוצה, לרחוב, לראות "את נהר החיים זורם לידו בכל תפארתו והדרו".[6] וכפי שאומר ולטר בנימין, מי שאחראי במידה רבה לביסוס מעמדו של המשוטט בחשיבה של המאה ה-20: "את טיפוס המשוטט יצרה פריז".[7] הוא עצמו, בנימין, שוטט מלבד בפריז גם בברלין, עיר הולדתו, במוסקבה, בנפולי ובמרסיי והמפעל הספרותי העצום שלו על הפסאז'ים של פריז מבוסס על הליכות בעיר.  

החומה הסינית

ב- 30 במרץ 1988 יצאו מרינה אברמוביץ' ואוליי, אמני גוף ומיצג, זה לקראת זו משני צידי החומה הסינית. מרינה התחילה את ההליכה מהצד המזרחי של החומה, מכיוון הים הצהוב, אוליי התחיל מהצד המערבי, ממדבר גובי. על פי הרעיון המקורי, הם היו אמורים ללכת במשך כשנה, להיפגש באמצע הדרך ולסיים את המסע בטקס נישואין. במהלך שתים עשרה השנים שקדמו להליכה על החומה הסינית הם ביצעו מיצגים ומופעי אמנות שבדקו ואתגרו הן את הקשר (תלות, משיכה, אמון) בינם לבין עצמם והן את הקשר (חשדנות, משיכה, אמון) בינם לבין הקהל. ההליכה על החומה הסינית הייתה ללא קהל, או לפחות ללא קהל אמנות. נציגים של הממשל הסיני ליוו אותם מרחוק, ואף חסמו בפניהם חלקים של החומה במקומות שבהם היו בסיסי צבא. מידי לילה נאלצו לנסוע בליווי צמוד לבית מלון שלעיתים היה מרוחק מאוד מהחומה, ומידי בוקר הוחזרו לנקודה שבה הפסיקו, או לנקודה מרוחקת יותר. את צעדיו של אוליי שמרו ביתר קפידה מאשר את צעדיה של מרינה. בסופו של דבר ארכה ההליכה כשלושה חודשים בלבד. השניים נפגשו ב- 27 ביוני 1988, ואת פגישתם תיארה מרינה במילים אלה: "כל אחד מאיתנו צעד 2000 ק"מ כדי להיפרד". כי המפגש באמצע החומה היה סיומו של קשר זוגי ומקצועי, ולאחריו פנה כל אחד מהם לדרכו. בכל זאת, הפרויקט נקרא "הנאהבים". בצילומים נראית מרינה עטופה בבגד אדום, דמות קטנה-גדולה הצועדת על השביל המתפתל של החומה.  

החומה הסינית נבנתה כדי להגן על סין מפני פלישה של שבטים נודדים, והיא ניצבת כמונומנט של בידול והסתגרות. מרינה ואוליי, מדגיש תומס מקאבילי (McEvilley) בטקסט המלווה את הפרויקט, באו שניהם ממדינות שמאחורי מסך הברזל – מרינה מיוגוסלביה, אוליי ממזרח ברלין – כך שהם הכירו חומות. בהליכתם על החומה הסינית הם מביאים איתם את הרוח החופשית של הנוודים.[8]

הקו הירוק

בשנת 2004 הלך פרנסיס אליס (ראו א') לאורך 24 ק"מ על תוואי הקו הירוק שמקיף את ירושלים. הוא נשא איתו פחית צבע ירוק וטפטף מתוכה צבע לאורך המסלול שבו הלך. המושג המופשט והכה טעון פוליטית, הקו הירוק, אשר מאז 1948 נמצא בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נטען לפתע בנוכחות ממשית, אסתטית וקונקרטית. הקו הירוק הפוליטי הוא (גם) קו צבע, דימוי של אמנות. או, כפי שהגדיר זאת אליס במילים שלו: "לפעמים לעשות משהו פיוטי יכול להיות פוליטי, ולפעמים לעשות משהו פוליטי יכול להיות פיוטי" (Sometimes doing something poetic can become political, and sometimes doing something political can become poetic).[9] הליכתו של אליס הזכירה את סדרת הציורים של דוד ריב משנות ה-80, ציורים שבהם צייר את תוואי "הקו הירוק" מעל נופים ומעל תיאורי פנים הסטודיו שלו, באובססיביות שממנה השתמע: אני לא יכול להסתכל סביב מבלי לראות את הגבול. עבור האמן הבלגי פרנסיס אליס הקו הירוק הוא מושג רחוק, המוכר  מהתקשורת. בהכרה מלאה הוא לוקח על עצמו את תפקיד האמן התייר, אורח לרגע, ומנסה בעדינות, ללא הטחת אשמה, לשרטט קו. בחושיו המחודדים הוא בוחר בקו הטעון והדרמטי ביותר, ובהליכה עם פח הצבע הירוק הוא יוצר קו שהוא בה בעת מופשט, מושגי, אמנותי, פוליטי וקונקרטי.

האם זהו קו של רישום? האם באותה הזדמנות פרנסיס אליס קורץ גם לעבר ג'קסון פולוק, הצייר שלעולם נחרת בתודעה כשהוא רכון על בד הציור עם פחית צבע ביד? את אקט הציור תוך ספק-הליכה-שפופה-ספק-ריקוד סביב הבד של פולוק מחליף אליס בהליכה זקופה של טייל. עם תרמיל על הגב ובמדי הנודד הקלים שלו הוא עושה את המעשה הפשוט ביותר שהוא גם המטלטל ביותר: לתת צורה וצבע למושג שקיים רק על המפה, לממש בצבע מטפטף את הדבר הערטילאי. בדרכו המיוחדת הצליח אליס שזה מקרוב בא, להנכיח את הקו הירוק גם לנו, החיים כאן.   

ו

וורדסוורת', ווילאם

בחורף 1799 יצאו וויליאם ודורות'י וורדסוורת', אח ואחות, לטיול.[10]

עד אז אנשים שעמדה בפניהם ברירה לא הלכו סתם כך לטייל. אבל וורדסוורת' ואחותו יצאו בדעה צלולה ביום חורף מושלג אחד להליכה רגלית שארכה ארבעה ימים. אפשר לומר שמהליכתם זו, בגשם ובבוץ, בצפון אנגליה, נולד המיתוס של הליכה: הליכה כאקט של בחירה, למען התבוננות והערצת הטבע. אפשר לומר שלצד כתיבת שירים, הליכה הייתה העיסוק העיקרי של וורדסוורת' – הוא הלך כמעט כל יום במהלך חייו הארוכים (הוא מת בגיל 80), ובאמצעות הליכה הוא יצר קשר עם העולם וגם כתב את שיריו.[11]

הליכה הייתה מצב קיומי מבחינתו. תומס דה קווינסי, משורר אנגלי רומנטי אחר, והלך נלהב בפני עצמו, עשה חישוב שוורדסוורת' הלך במשך חייו בין 280 ל-300 אלף ק"מ.[12] כהלך למרחקים ארוכים, גם השירה שלו לא חסכה במילים; "הפרלוד", (The Prelude) שירו האוטוביוגרפי הגדול, מכיל אלפי שורות שירה. כשהיה בן 21 יצא למסע רגלי בן כ-3200 ק"מ, אך בחמישים השנים האחרונות לחייו היה הולך הלוך ושוב על מרפסת הגינה, כדי לחבר את שיריו, ושני סוגי ההליכה האלה – למרחקים, והלוך ושוב – כמו גם שיטוט ברחובות לונדון או פריז, היו מהותיים מבחינתו.

בשנת 1790, בהיותו סטודנט באוניברסיטת קמברידג', הוא יצא יחד עם ידידו לטיול באירופה, במקום להתמקד בלימודים לקראת הבחינות. בניגוד למסלול המקובל ב"גראנד טור" החליטו וורדסוורת' וחברו לחצות ברגל את האלפים השוויצרים. בדרך הם עברו בפריז, והלכו ברחובות שבהם התרחשה זה לא מכבר המהפיכה הצרפתית. אחר כך חצו את האלפים (הם הלכו כ-48 ק"מ ביום) בעקבות ז'אן-ז'אק רוסו וההליכות שלו (עליהן כתב רוסו ב"וידויים" וב"חלומות של הולך בודד"). וורדסוורת' הלך במקום ללמוד לבחינות, או, כפי שנסח זאת אחד הביוגרפים שלו: "באקט זה של אי ציות התחילה הקריירה שלו כמשורר רומנטי".[13]

במהלך חייו הלך וורדסוורת' בדרכים ציבוריות, בערים, בהרים ובאגמים; הוא האמין בזכותו של הציבור ללכת בדרכים שבעבר היו בהישג רגליהם של אנשים פרטיים ממעמד האצולה בלבד.[14] בימים גשומים, מספרת אחותו, הוא היה לוקח מטריה, בוחר מקום מוגן יחסית מגשם והולך הלוך ושוב במשך שעות.[15] כתיבת שירים הייתה מבחינתו אקט פיזי, שקשור קשר בלתי נפרד להליכה. ולפחות בשפה האנגלית אפשר לראות כיצד line הוא גם קו (שנוצר על ידי הליכה) וגם שורה של שיר.

ווקמן

ההמצאה המסעירה של שנות השמונים – מכשיר לשמיעת מוזיקה תוך כדי הליכה. הווקמן הפציע יחד עם הג'וגינג, ולפיכך הייתה בו מן השניות הקשורה בגוף הפוסט-מודרני: גוף שהטכנולוגיה מותכת בתוכו, לצד מודעות לצורך בתנועה יזומה אשר תחזיר לגוף את ה"טבעיות" שלו. לווקמן קמו מאז תחליפים משוכללים יותר, אבל הדימוי של איש-הולך-שומע-מוזיקה, הוא אחד הדימויים העירוניים המובהקים.

ז

זמן

הליכה כרוכה בזמן. כשההליכה היא פונקציונלית – יש להגיע מנקודה א' לנקודה ב' כדי לעשות דבר מה – הזמן הוא משהו שיש לכבוש אותו. מהר יותר וקל יותר לנסוע במכונית. ההחלטה על הליכה ברגל בעולם ממונע וממוקד תכלית הופכת מאליה להחלטה עקרונית: ויתור על יעילות, ויתור על ניצול זמן. מה פירוש "לנצל את הזמן?" לנצל את הזמן לְמָה? ההליכה אינה ניצול זמן במובן של הספק. הליכה מותחת את הזמן, מייצרת מצבים ריקים. מה עושים בזמן ההליכה? חושבים, מסתכלים, מדברים בטלפון נייד, מאזינים למוזיקה, מדברים עם בן זוג להליכה, מדברים עם עצמך.  

ח

חופש (צדק, ושלום)

"צליינית שלום" (Peace Pilgrim) הוא כינויה של אישה אמריקאית אשר הלכה במשך עשרים ושמונה שנים ברחבי היבשת האמריקאית, כולל קנדה ומקסיקו. היא התחילה את מסע היחיד שלה ב-1 בינואר 1953 ונדרה להמשיך ללכת "עד שהאנושות תלמד את דרך השלום".[16] היא לבשה מכנסיים כחולים וחולצה כחולה ונעלה נעלי טניס, ובתלבושת הפשוטה הזאת הלכה בכל מזג אוויר – גשם, שלג, שרב. על החולצה הכחולה היה כתוב מלפנים "צליינית שלום" ואילו הכתובות על הצד האחורי השתנו בהתאם לנסיבות: "הליכה מחוף לחוף למען השלום", "הליכה של 10,000 מייל למען פירוק חימוש עולמי", "25,000 מייל ברגל למען שלום".[17] היא מחתה נגד מלחמת קוריאה, נגד מלחמת ויטנאם ונגד מלחמה בכלל – באמצעות הליכה, ששילבה מאפיינים של עליה לרגל (ראו ע') ושל מחאה, מתוך אמונה ששלום מוביל ליתר צדק בעולם, ולחופש.

ט

טיול

מי מטייל?

שתי הנשים של ג'ף וול הולכות בשביל המעוקל ושקועות בדיבור. אחת מהן שחורה, השנייה לבנה, והיא מחזיקה על ידיה ילד קטן. האחת לבושה במכנסי טרנינג, השנייה במכנסי ג'ינס ולראשה מטפחת, שתיהן נעולות בנעלי ספורט. ג'ף וול מתאר אותן כאמהות חד הוריות מובטלות אשר הולכות ושקועות בדיון פילוסופי.[18] "מדברות, לא על חשבונות מים ומיסים כי אם על החיים. השיחה שלהן פילוסופית." האם הן מטיילות? הולכות? כותרת התצלום (מ- 1985) היא Diatribe, שפירושה דיבור ביקורתי ותוקפני.

וול מבסס את הצילום על ציורו של פוסן "נוף עם דיוגנס", משנת 1648. בציור של פוסן ניצבת דמותו הקטנה של דיוגנס, הפילוסוף היווני, לצידו של בן לוויה במישור הקדמי של הציור, בקצהו של שביל מתעקל, ועל רקע נוף רחב ידיים. וול משחזר את הקומפוזיציה של פוסן, בשינויים עקרוניים: שתי נשים במקום דיוגנס ובן לוויתו, פרבר עירוני דהוי במקום הנוף המפואר והירוק של פוסן, שביל כורכר מאובק ומוזנח במקום השביל הרענן אצל פוסן. במבט ראשון הנשים הן הפשוטות בנשים. אך וול מעניק להן מעמד של תחליפי דיוגנס, והופך אותן לנשים פילוסופיות של סוף המאה העשרים בשולי פרבר דל. דבר אינו מקשר ביניהן לבין המעמד הפריבילגי של פילוסוף מלבד עובדת היותן מנהלות שיחה תוך כדי הליכה. הן נטולות גינוני חשיבות עצמית, אך שקועות לחלוטין בשיחה החשובה שלהן. את היד המורמת מעלה עם אצבע מורה, תנוחת השיחה הפילוסופית המוכרת לנו, למשל, מ"אסכולת אתונה" של רפאל (1510), או מ"סעודה על הדשא" של מאנה (1865), מחליפות ידה של האם המחזיקה את התינוק וידיה של האישה השחורה המונחות בכיסי החולצה.

כ

כתיבה

הקשר בין הליכה לכתיבה הוא הקשר שבין בין לינאריות של הליכה לבין לינאריות של סיפור. פרנסיס אליס הלך בשנת 1995 במקסיקו סיטי ותוך כדי הליכה פרם את הסוודר הכחול שאותו לבש, כך שהליכתו הותירה אחריו חוט כחול. לעבודה הוא קרא "סיפורי אגדות" (Fairy Tales) ובכך סחף להליכתו מספר מיתוסים ואגדות: עמי ותמי הולכים בעקבות שביל הממתקים, החוט שהשאירה אריאדנה לתזאוס במבוך של המינוטאור בכרתים, פנלופה הרוקמת ופורמת את האריג, החלילן מהמלין המושך אחריו שובל של ילדים מהופנטים לנגינתו. לכולם משותף השביל שנוצר על ידי הליכה שהוא גם מסלול הסיפור.

ל

לונג, ריצ'רד

ההליכה הלוך ושוב על פני דשא ב- 1967, עד שנוצר קו ישר, היא אחת מני הליכות רבות שעשה ריצ'רד לונג במהלך הקריירה הארוכה שלו, קריירה של אמן-הולך. את הקו ההוא, שסימנו רגליו ב-1967, הוא צילם, והתצלום הקטן, בשחור-לבן, נמצא היום באוסף מוזיאון הטייט בלונדון. מאז הלך באנגליה ובסקוטלנד, בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה ובאוסטרליה, תמיד במקומות מרוחקים ונידחים. לעיתים הוא משאיר אחריו עקבות, בדרך כלל בצורת קוים ישרים או מעגלים. הליכה היא המדיום שלו - לא פיסול, לא מיצג, ולא רישום. את הבעיה של איך להביא את ההליכה לתוך גלריה או מוזיאון הוא פותר בצורת צילום, טקסט, או מפה; במקרה של "קו באורך הליכה ישרה מתחתית גבעת סילבורי לפסגה", לונג הלך בגלריה הניו יורקית שבה הציג בדיוק את המרחק מתחתית הגבעה לפסגה, ועם מגפיו הטבולים בבוץ יצר קו ספיראלי.

מ

מסע חניכה

נערים אבוריג'ינים באוסטרליה עוברים מסע (Walkabout) שהוא חלק מטקסי מעבר מסורתיים. הנערים הולכים לאורך שבילים הנקראים "קווי שירה" או "שבילי חלומות", שלפי האמונה אלה המסלולים לאורכם הלכו זקני השבט. 

נ

נדודים

המצב הנומדי העכשווי מעגן את ההליכה בהקשר הרחב: תנועה ממקום למקום, מעבר מארץ לארץ וממצב מנטלי אחד למשנהו.

נסיעה

האם נסיעה היא הרחבה של מושג ההליכה? או שמא היפוכה המוחלט, האנטיתיזה המובהקת?

ס

סחף (Dérive)

בשנת 1958 תבע גי דבור (Guy Debord) את המונח דריב (Dérive), מילה שפירושה סחף, זרימה, תנועה חופשית (באנגלית – drifting). דבור ראה בסחף את אחת השיטות הסיטואציוניסטיות, ותאר אותו כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות".[19] ולמעשה, כהליכה בטלה (במובן החיובי של המילה), הליכה ללא מטרה, אשר מנותבת בתוך השיטה הפסיכוגיאוגרפית (מושג סיטואציוניסטי נוסף). הסחף ניתן לתיאור כזרימה חופשית של תנועה והליכה, בדומה לזרם חופשי של דיבור אסוציאטיבי, או בדומה לזרם תודעה בכתיבה.

דמיינו את עצמכם הולכים ברחוב ללא כוונה מוגדרת, ללא מטרה, ללא תוכנית. דמיינו את עצמכם נסחפים במסע לא מתוכנן, בסביבה עירונית כלשהי, מונעים על ידי אינסטינקטים, תחושות או רגשות, אך גם לפי ה"פסיכולוגיה" של האזור העירוני, המכתיבה באופן לא מודע התנהלות מסוימת.

ע

עלייה לרגל

שלוש פעמים בשנה – בסוכות, בפסח ובשבועות – היו בני ישראל יוצאים מבתיהם ועולים לרגל, ברגל, לירושלים. המטרה הסופית הייתה להגיע לבית המקדש אבל ההליכה הייתה הטקס הרגלי שקדם לה. הנוצרים, החל מהמאה התשיעית, עולים לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostella), בקצה המערבי ביותר של אירופה. שם, לפי האמונה, נקבר יוחנן, אחד מארבעת שליחיו של ישו. כוכב האיר את דרכו של רועה למקום המדויק שבו נקבר הקדוש ובמקום הזה נבנתה במאה התשיעית קתדרלה אשר הפכה מוקד עלייה לרגל למאמינים נוצרים מרחבי אירופה. המוסלמים מצווים לעלות לרגל למכה, לפחות פעם בחייהם, והחאג' היא מצווה גדולה. הטקס הדתי עצמו כרוך בהליכה בסיבובים סביב האבן הקדושה.

עלייה לרגל היא הליכה ממושכת ברגל לאתר קדוש. ההליכה לקראת היא חלק לא פחות משמעותי מאשר ההגעה, וההולכים חווים חוויה רוחנית שאינה קשורה רק בדת, אלא בתהליך הנפשי שעובר אדם תוך כדי הליכה רגלית בת ימים או שבועות. שביל "חוצה ישראל" הוא מעין נתיב צליינות חילוני המחליף את העלייה לרגל הדתית. בסופו לא מחכה בית מקדש, ולא אבן קדושה, אבל מסע ההליכה הרגלי עצמו נושא עימו הבטחה לתהליך רוחני.  

פ

פולטון, האמיש

ברוח הרומנטיקה האנגלית ומסורת היציאה אל הטבע, פרצו לסצנת האמנות הבריטית בשנות השישים מספר אמנים הולכים. לצד ריצ'רד לונג (ראו ל') היו אלה האמיש פולטון, אנדי גולדסוורת'י, כריס דרורי או יאן המילטון פינלי אשר המשיכו את מסורת ציורי הנוף האנגלי, אלא שבמקום לצייר הם יצאו אל הטבע עצמו והלכו בו. פולטון הלך בטבע וסמן שבילים, לא פעם במסלולים שהובילו לאתרי צליינות. בהתאם, ההליכות שלו נושאות אופי רוחני ורגשי. צילומים מלווים בטקסט הם העקבות שנשארות אחרי הליכותיו. גולדסוורת'י הניח עלים לאורך תוואי של אפיק נחל, כריס דרורי בנה אובייקטים מחומרי טבע והניח להם לגורלם. ביחס להליכות העכשוויות, המתרחשות ברובן בעיר, מייצרים האמנים הבריטים תיבת תהודה היסטורית, שיש בה רומנטיקה ומגע פיוטי, והיא חותרת במידה רבה תחת קיומו של אובייקט אמנותי בר קיימא ועובר לסוחר.

צ

צעדות בעיר

מאמרו של מישל דה סרטו, "צעדות בעיר", הוא טקסט תיאורטי מרכזי בניסוח הדינמיקה (והרטוריקה) של הליכות רגליות בעיר המודרנית. במאמרו מתוך הספר "המצאת היומיום" (1980),[20] מצביע דה סרטו על הפן החתרני של הליכה בעיר. ההולך הרגלי בעיר הוא הפרט שבעצם רגליו חותר מתחת למפות המוסכמות, לדרכים המסומנות ולשבילים הממוסדים. הולך הרגל עושה קיצורי דרך, מפלס את דרכו בין חצרות, בוהה בחלונות ראווה, מייצר ברגליו שבילים חלופיים שאינם מופיעים על המפות הרשמיות והממוסדות. דה סרטו משווה בין פעולת ההליכה לפעולת הדיבור – הוא מדבר על "עלילת הצעידה" ועל "סיפורו של מסלול"[21] ויוצר הקבלה בין צעידותיהם של עוברים ושבים לבין דפוסי סגנון. "פעולת ההליכה", כותב דה סרטו, "מייצגת עבור המערכת האורבנית את מה שפעולת הדיבור (speech art) מייצגת עבור הלשון או ההיגדים שנאמרו".[22]

ק

קנפו, ויקי

ההליכה של ויקי קנפו, אם חד הורית ממצפה רמון, ארכה כשבוע. השנה הייתה 2003, קנפו יצאה מביתה בנגב והלכה ברגל עד למשרד האוצר בירושלים. דמותה של ויקי קנפו, עם כובע מצחייה ובקבוק מים, ובידה דגל ישראל, חרותה בזיכרון הציבורי כאחת הדוגמאות הבולטות בארץ לעוצמת המחאה של צעידה. האם ג'ף וול (ראו תחת "טיול") היה מלהק אותה לצילום כמו Diatribe? אם חד הורית, קשת יום, אשר ההליכה העצימה אותה והפכה אותה לגיבורה לאומית, בדומה לנשים של וול ב- Diatribe, שהליכה תוך כדי דיבור ודיבור תוך כדי הליכה מרוממים אותן.   

קארדיף, ג'נט

ג'נט קארדיף, אמנית קנדית, בונה עבודות המבוססות על סאונד ועל הליכות. קהל הצופים-מאזינים שלה נשלח לדרכו עם ipod או עם מצלמת וידאו או עם אוזניות, וברגע שהם לוחצים על כפתור ההפעלה הם נשאבים לעולם בדוי שכולו מוקלט. לעיתים זהו קולה של ג'נט קארדיף אשר נותן הוראות (לכי לכאן; המשיכי לשם), מספר, או מנהל שיחה – בדרך כלל עם שותפה לעבודות ג'ורג' בורס מילר; לעיתים נוספים קולות של משתתפים אחרים אשר מספרים סיפור ובוראים מצבים באופן שמזכיר תסכית רדיו. השילוב שבין הליכה לשמיעה, והחיבור לאוזניות, מייצרים מצבים מורחבים של הווקמן (ראו ו'), והופכים את הצופים-מאזינים להולכים. בעבודה "שערה הארוך והשחור" משנת 2004, לדוגמה, נשלחו אנשים עם אוזניות ועם תצלומים בידם לסנטרל פארק בעקבות בחורה מסתורית עם שיער שחור ארוך. האם ימצאו אותה? או, דוגמה אחרת: הליכה המתרחשת בגרמניה, בנוף פסטורלי שבעבר התנהל בו קרב בין הצבא הפרוסי לנפוליאון, אבל ייתכן שגם הלכה בו הציירת שציירה את גיתה. ההליכות מתרחשות במקומות שונים בעולם ומותאמות אליהם, ובכל מקום הן מכתיבות מצבים של הקשבה פנימית והרהור. הסאונד, בשילוב עם ההליכה, יוצרים עיכוב של הזמן.

קו

אקסיומה: בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. המשפט הנקי הזה הופך את הקו לצורה הבסיסית ביותר. אמני קו מובהקים של המאה העשרים, כמו סול לויט, אגנס מרטין, דניאל בורן, או סיי טוומבלי, הפיקו מהקו כל אחד את הגירסה שלו. בחורף 2011-2010 התקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק התערוכה "על קו. רישום במאה העשרים", אשר סקרה את אמני הקו של המאה. בין השאר צוטט שם קנדינסקי אשר כתב ב- 1926 במסגרת אחד הפרסומים של הבאוהאוס: "הקו הגיאומטרי הוא דבר בלתי נראה. זהו המסלול שנוצר על ידי נקודה בתנועה; כלומר, התוצר שלו. הוא נוצר על ידי תנועה – במיוחד דרך ערעור המנוחה הדרוכה של הנקודה, המוכלת בעצמה.... זהו הקו הישר אשר המתח שלו מייצג את הצורה המדויקת ביותר של האפשרות לתנועה אינסופית".[23]

האם ה"סטריפ" המפורסם של לאס וגאס הוא קו כזה? פס של כביש ורחוב ארוך אשר חוצה את העיר ומעצב את דמותה, סגנונה, אדריכלותה ותרבותה. סביב הסטריפ הזה נסחו ב- 1972 שלושה אדריכלים (רוברט ונטורי, דניס סקוט בראון וסטיבן אייזנאוור) את "ללמוד מלאס וגאס".[24] הפרדוקס שעולה מתוך הניתוח שלהם הוא בין הקו הישר – גיאומטרי, מודרניסטי וברור – לבין האדריכלות המקומית, העממית, הפנטסטית והלקטנית אשר צמחה משני צידיו. והאבסורד: הקו הישר נועד למכוניות ולא להליכה ברגל. (ראו נ', נסיעה, ור', רגליים)

ר

רגליים (ועיניים, ואזניים)

בערב חורף אחד בשנת 1930 יצאה וירג'יניה וולף מביתה בלונדון כדי לקנות עפרון. התשוקה לקנות עפרון היא תירוץ לצאת לרחוב, להיטמע בתוך ההמון. היא עוברת ברחובות והדבר הראשון שעליו היא מתעכבת היא גמדה המודדת נעליים בחנות נעליים, ורגליה, כך מסתבר, הן בגודל רגיל ועליהן גאוותה. בצאתה מהחנות נתקלת וירג'יניה וולף בזוג גברים עיוורים המובלים על ידי נער. רגליים ועיניים - אלה הדברים הראשונים שבהם היא נתקלת בצאתה לרחוב, בשני האיברים החיוניים להליכה. בהמשך היא חושקת בזוג עגילים שנשקפים אליה בחלון ראווה (אוזניים אף הם איבר נחוץ להליכה, ראו בהמשך), ונכנסת לחנות ספרים משומשים. ספרים משומשים הם הרפתקה, היא אומרת לעצמה. ההליכה שלה מתקשרת לכתיבה: העיפרון הוא הרי התירוץ להליכה עצמה, וההליכה מייצרת זרם מחשבות שאחר כך יבואו לידי ביטוי דרך הכתיבה בעיפרון. ביציאה מחנות הספרים המשומשים היא שומעת חצי משפט שנאמר תוך כדי הליכה על אישה בשם קייט ומנסה לחלץ ממנו סיפור חיים שלם. נחיצותן של אוזניים, כאמור. בדרך היא כמעט ושוכחת מה הייתה מטרת היציאה מהבית, ונוטה לוותר על העיפרון, אבל לא, היא נכנסת לחנות כלי כתיבה ומזהה את המתח שלאחר מריבה בזוג המבוגר שמאחורי הדלפק. הגבר ניגש לשרת אותה ומחפש לשווא עפרונות, הוא קורא לאשתו לעזרה והעפרונות נמצאים. השלום חוזר לשרור בין בני הזוג ומטרת הטיול הושלמה. וולף חוזרת הביתה עם עיפרון ביד, בחוץ כבר חושך והרחובות נטושים. "שוטטות ברחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות" היא מסכמת לעצמה, אם כי לחזור הביתה, אל המוכר הנעים, חשוב לא פחות. "והנה – נבחן אותו בעדינות, ניגע בו ביראה – הנה השלל היחיד שחלצנו מאוצרות העיר הגדולה, עפרון עופרת".[25]

היש יפה מזה? שיטוט ככתיבה רגלית, הליכה כמטפורה לשיטוט בראש (ולמעשה, לזרם התודעה), והעיפרון ככלי שמשרטט קו על הנייר אך אין בו טעם אם לא נשרטט לפני כן קו רגלי וממשי בעיר עצמה כדי שיהיה אחר כך על מה לכתוב בו.

ש

שבתאי, יעקב

המשוטט המקומי, זה שבספריו "זיכרון דברים" ו"סוף דבר" קבע את תל אביב כעיר של שוטטות חסרת מטרה, כזירה שבתוכה וממנה נרקמים סיפורי חיים וזכרונות.   

ת

תחנות

חלק בלתי נפרד מההליכה היא העצירה. וילכו ויחנו. 14 תחנות הצלב (ראו ד') הן התחנות על פני הקו של הויה דולורוזה, כנסיות הוקמו כתחנות לאורך דרכי הצליינות של העולים לרגל, פסיקים ונקודות הן תחנות העצירה בין משפטים. התערוכה "קו שנוצר על ידי הליכה" מורכבת מתחנות שונות – צילומים, עבודות וידאו, אובייקטים, ציורים. 27 התחנות שכאן, המסודרות באופן שרירותי לפי סידור אלפבתי, הן תחנות אפשריות אחדות בקו שנוצר על ידי הליכה. חלקן מציעות השתהות ארוכה יותר, אחרות מציעות עצירה קלה – והלאה, להמשיך ללכת.

---

*התערוכה הייתה מורכבת משני חלקים: (1) קו שנוצר על ידי הליכה (2) מה לעשות עם ציור במאה ה-21? (אוצרת: רותי דירקטור).

[1] Francis Alys: A Story of Deception, eds. Mark Godfrey, Klaus Biesenbach, Kerryn Greenberg (London: Tate, 2010), p. 61.

[2] שם, עמ׳ 37.

[3] Rebecca Solnit, Wanderlust: A History of Walking (London and New York: Verso, 2002), p. 98.

[4] Charles Dickens, “Night Walks,” in The Uncommercial Traveller (Cambridge, 1958), pp.125-132.

[5] Charles Baudelaire, The Painter of Modern Life and Other Essays (London: Phaidon, 1964), p. 7.

[6] שם, עמ׳ 10.

[7] בנימין, ולטר,  מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, 1992, עמ' 101.

[8] Thomas McEvilley, Art, Love, Friendship: Marina Abramovi'c and Ulay, Together & Apart (Kingston, N.Y.: McPherson & Co., 2010).

[9] Francis Alys: A Story of Deception, op.cit. n.1, p. 143.

[10] Wanderlust: A History of Walking, op. cit. n .3, p. 81.

[11] שם, עמ׳ 104.

[12]  שם, עמ׳ 104.

[13]  שם, עמ׳ 107.

[14] שם, עמ׳ 115.

[15] שם, עמ׳ 114.

[16] שם, עמ׳ 55.

[17] שם, עמ׳ 56.

[18] Thierry De Duve, Arielle Pelenc, Boris Groys, Jean-Francois Chevrier, Jeff Wall (London: Phaidon, 1996), p. 40.

[19] גי דבור, "תאוריית הסחף", תרגום: שרון רוטברד, מתוך 2 ,International Situationiste (בבל: דצמבר 1958, מכונת קריאה http://readingmachine.co.il).

[20] מישל דה סרטו, "צעדות בעיר", מתוך תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, עורכות: רחל קלוש וטלי חתוקה (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 78-60.

[21] שם, עמ' 68.

[22] שם, עמ' 65.

[23] Cornelia H. Butler, Catherine de Zegher, On Line: Drawing through the Twentieth Century (New York: The Museum of Modern Art, 2010) p. 38.

[24] רוברט ונטורי, דני סקוט בראון, סטיבן אייזנאוור, ללמוד מלאס וגאס: הסימבוליזם הנשכח של הצורה הארכיטקטונית, תרגום: אור אלכסנדרוביץ’ (תל אביב: בבל ומשכל, 2008). 

[25] וירג’יניה וולף, "שוטטות ברחובות", מתוך מות העש, תרגום: כרמית גיא (ירושלים: כתר, 2008), עמ’ 35-22.

---

להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com

---

כתב העת נתמך על ידי מבואות, קרן הרעיונות על שם יואב בראל, ומועצת הפיס לתרבות ואמנות.