עדן פוזנר | ספטמבר 2024
המדור בשיתוף פעולה עם תוכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.
***
סדנת דמיון בהנחיית מורן בריר וספיר סלוצקר-עמרן
"הפוליטי כפי שהוא בא לידי ביטוי במאה העשרים ואחת אינו מייצר ביטחון ולא מסוגל להציל אותנו מעצמנו, ולכן מתעורר צורך דחוף לדמיין אותו מחדש… בחינה מחודשת של דמיון פוליטי כמושג מרובד תסייע לנו להחיות את האפשרויות התיאורטיות והמעשיות שהוא מציע כדי לאתגר את מורשת ההכרחיות האלימה של ההווה." [1]
ד״ר נורמה מוסי
כסטודנטית לאוצרות במהלך השנתיים האחרונות התעניינתי ביחסים הדיאלקטיים בין אמנות לפוליטיקה. עולם האמנות העכשווית ממחיש בחיות רבה דינמיקה זו, שבה נושאים כמו חשיבה מחדש על נרטיבים היסטוריים, שילוב נקודות מבט פריפריאליות, אקטיביזם, וערעור על אופני הייצור מתכנסים יחד כדי לערער את הבנתנו לגבי המהות של אמנות ופוליטיקה, וכיצד הן מתקשרות זו עם זו.
באפריל האחרון חשתי דחף להשתתף ב"סדנת דמיון". הסדנה החייתה אצלי את תחושת הפרקטיקה האוצרותית שלי, שכבתה במהלך השנתיים הארוכות והאפלות האלו. הסדנה, שהתקיימה ב"בית של סולידריות", העניקה למשתתפים הזדמנות לפרק את המונח (שלעתים השימוש בו גולש לתחום הקלישאה) והציעה מרחב לתרגול הפעלת היכולת הזו - לדמיין. הסדנה לא התייחסה באופן מפורש לדמיון במובן האוצרותי, אלא התמקדה בדמיון הפוליטי. אך מכיוון שהפוליטי והאמנותי קשורים הדוקות זה בזה, אי אפשר לא לחשוב על אנלוגיות דומות בשדה האמנות העכשווית.
את הסדנה הנחתה מורן בריר, מפיקת וידאו, פעילה ואשת חינוך, בשיתוף עם עורכת הדין ופעילת זכויות האדם ספיר סלוצקר-עמרן מארכיון "המזרחיון" - זהו ארכיון חדש המוקדש לתיעוד ושימור של חומרים חזותיים שנלקחו ונשמרו מתוך ארגונים, תנועות וקבוצות מקומיות הפועלות למען חירות, שוויון וזכויות אדם. יש המכירים את בריר גם מתוקף תפקידה כיושבת ראש של ארגון "זוכרות", לצד תפקידה כמתאמת המדיה החדשה בבית הספר לשלום בנווה שלום.
הסדנה החלה בכך שהמשתתפים שיתפו את האסוציאציות שלהם למושג "דמיון" ודנו בחשיבות של חזון ואופקים פוליטיים חדשים. בתקופה של חוסר שביעות רצון נרחב מהמצב הקיים, רבים מתקשים לדמיין מצב טוב יותר. בריר הדגישה שדמיון הוא כמו שריר - יש לתרגל אותו כדי שיתפקד בחופשיות. מנחות הסדנה לימדו את המשתתפים תרגילים שאפשר להשתמש בהם כדי להתחיל לאמן את שרירי הדמיון שלנו.
רעיון זה מהדהד את דבריה של ד"ר נורמה מוסי, אוצרת וחוקרת של תרבות חזותית ומדיה דיגיטלית. במאמרה "דמיון פוליטי" (2024) מוסי, בדומה לבריר, טוענת שבעוד שכל אחד יכול לדמיין, השריר, או ה"פעולה" במונחיה, דורש אימון. היא גם מסבירה מהן הדרכים הנפוצות שבהן הדמיון פועל. הראשונה היא שימוש ביכולתנו לחבר בין דימויים מוכרים כדי ליצור חדשים. הדרך השניה היא הפשטה של חוויות עבר.[2] שתי שיטות אלה מנוגדות לציפייה שהדמיון מייצר מושגים, או דימויים חדשים לחלוטין.
פאניזינים בת"א תרבות המחוגה. צילום: עדן פוזנר
לאחר תרגיל החימום, המשתתפים בחרו חומרים ארכיוניים מאוסף המזרחיון. היו שם פנזינים, תצלומים ופוסטרים, וכן פריטים דיגיטליים ממאגר המידע המקוון של הארכיון. למשל, המשתתפים יכלו לבחור מפריטים כמו עותק מתורגם של "The Animal Question" מאת ג'ים מייסון (2007), "המניפסט הסייבורגי" של דונה הראווי (1985), תמונות מהמפגש הראשון של "מזון במקום פצצות" בישראל, או תמונות מהפגנה בישראל נגד הפלישה הרוסית לקרים ב-2014. לאחר בחירת פריט שהעלה אצל המשתתפים מחשבה מעניינת, התחלקנו לקבוצות כדי לדון ברלוונטיות של בחירותינו.
"שאלת בעלי-החיים". צילום: עדן פוזנר
אף על פי שהתרגיל לא הרגיש פורץ דרך בזמן אמת, הצלחנו בעקבותיו לפרק ביעילות את המחסומים בין עבר, הווה ועתיד. דרך הדיון שלנו הבחנו במחזוריות של ההיסטוריה. הדיון המחיש כיצד סוגיות מהעבר ממשיכות להתקיים ומקבלות משמעויות חדשות בהווה. ההתבוננות בתצלום משנת 2014 של המחאה נגד הפלישה הרוסית לקרים יצרה תחושה דומה באופן מטריד לרגשות שהדהדו במחאות נגד פלישת צבא רוסיה לאוקראינה בשנת 2022. זו היא בדיוק מטרתו של המזרחיון - לעודד חשיבה ביקורתית, לעורר השראה ולחבר בין העבר להווה כדי לגרות ולעודד חשיבה ופעולה למען עיצוב עתידה של החברה בישראל.[3]
הפעילות גם רמזה לתחושה של רב-זמניות שמתוארת לעתים קרובות בשיח סביב אמנות עכשווית. קחו לדוגמה את "Radical Museology" של קלייר בישופ, שבו אוצרים ואוצרות ברחבי העולם נקראים לדמיין מחדש תערוכות מוזיאון עכשוויות על ידי הדגשת טבעו הדיאלקטי של הזמן, שאותו בישופ מכנה "עכשוויות דיאלקטית". התרגיל הראשון בסדנת הדמיון הפוליטי של בריר, יחד עם ארכיון המזרחיון, סיפק הזדמנות לתרגל את אותה "הפעולה האנכרונית המבקשת לאתחל את העתיד דרך הופעה בלתי צפויה של עבר רלוונטי".[4] עבור אוצרים, מעורבות בסוג כזה של חשיבה יכולה להוביל לאופן פרקטיקה יותר קונסטלטורי, ברוח וולטר בנימין (שאותו בישופ מזכירה) ואוקווי אנווזור (שאותו היא אינה מזכירה).
ככל שאנו מתרגלים, היכולת לחבר בין שתי תמונות שונות או להפשיט אותן ישירות פותחת אפשרויות לקווי זמן חלופיים, כפי שמתבטא גם בשיתוף הפעולה של בריר עם המזרחיון. ד"ר מוסי דנה באופן דומה בטבע הדיאלקטי של הזמן בדמיון הפוליטי, שהוא: "ההצעה שלי היא לחשוב על דמיון פוליטי לא רק ככוח שמכוון את עצמו אל העתיד, אלא ככוח שכותב את עצמו אל תוך העבר ומתגלה בהווה. בהקשר זה, הזמן אינו ליניארי אלא דיאלקטי, כלומר הזמנים מובְנים מתוך היחס המתמיד ביניהם, ולכן “קפיצות בזמן” שבאות לידי ביטוי בהיסטוריות אלטרנטיביות, כמו גם היסטוריות פוטנציאליות, הן חלק אינהרנטי מתפיסת הזמן של הדמיון הפוליטי שאני מבקשת לפתח."[5]
הפעילות הבאה בסדנה הייתה מפגש "דמיון מודרך", שבו בריר הובילה את המשתתפים במשך 15 דקות לדמיין שלום, לדמיין את "היום שאחרי" המלחמה. בריר התחילה את ההדרכה בתרגילי התמקדות: נשימות עמוקות ועצימת עיניים. המשתתפים התבקשו לדמיין את עצמם במרחב מוכר, קולטים את המראות, הקולות והריחות. בעודנו מתיישבים שם בעיני רוחנו, חשנו כיצד אור השמש ותחושת שביעות רצון שוטפים אותנו. בריר הזמינה אותנו אז לדמיין עולם שבו המלחמה הסתיימה והשלום הפך למציאות. כל משתתף חווה את החזון הייחודי שלו לשלום - מה משמעותו, איך הוא מרגיש, מה הוא כולל וכיצד הוא נראה.
האופן בו בריר הצליחה להוביל אותנו דרך החוויה הזו מעיד על מיומנותה כמנחה וכיוצרת שלום. התרגיל גרם לנו להרגיש כי השלום הוא בר השגה, כשמצליחים לעגן אותו במציאויות מוכרות. זה היה רגע נדיר של תקווה במהלכה של תקופה מאתגרת במיוחד בתולדות המדינה.
פעולת הדמיון המודרך חולקת מאפיינים דומים עם יצירות אמנות הנמצאות תחת הקטגוריה של אמנות השתתפותית. שתי הפעולות דורשות מעורבות פעילה ומציעות חוויות סוחפות; שתיהן מספקות מרחב להרהור אישי על אינטראקציה של העצמי והקהילה; ושתיהן מסתמכות על אמנות ההנחיה של מנחה, אוצר או אמן. פעולת הדימיון המודרך משלבת תחומים רבים הקיימים באמנות ההשתתפותית וחולקות אסתטיקה דומה. ניתן לראות זאת בעבודות של פייר וויג כמו "The Host and the Cloud", או "SmellScape" של סיסל טולאס, ו-" Hours 512" של מרינה אברמוביץ' - שכל אחת מהן משלבת דמיון מודרך בחיבור שבין פרפורמנס לאמנות השתתפותית.
אף על פי שהסדנה לא הייתה מכוונת במיוחד לאוצרות עכשווית, ניתן היה לנצל את ההזדמנות, להרהר ולתרגל מיומנויות רלוונטיות לתחום. חשיבה ודמיון נחוצים מאוד בעולם האוצרות, שכן תפקידו של האוצר הוא לחשוב מחדש ולעבד מחדש את האופן שבו סיפורים מסופרים. ללמוד כיצד להראות דאגה, למצוא את הדרך המתאימה להציג את עבודות האמן ולהתאים את התערוכה לתנאים החברתיים המשתנים ולקהל המשתנה בהתאם. תפקידו של האוצר אינו תמיד למצוא את החדש, אלא לדמיין מחדש כיצד להציג אמנות, כיצד לתקשר ביעילות או ליצור חוויה משמעותית.
בקצרה, מאמר זה הוא קריאה לאוצרים לדמיין מחדש - לא כדי להפוך את המונח לסנסציוני, אלא כדי להציע דרכים בניסיון להפוך את הדמיון לכלי שימושי. במהלך תרגול התרגילים הללו בסביבה קבוצתית חשיבות הדמיון מחדש הקולקטיבי עולה לא רק עבור אזרחים, אלא גם עבור יוצרים ויוצרות, אוצרים ואוצרות כאחד. אפשר בהחלט להתאים כלים אלה לא רק כדי לדמיין עתיד פוליטי רצוי בישראל, אלא כדי לדמיין מחדש את תפקידה של האמנות בעיצוב כל עתיד, אישי או קולקטיבי. זהו מאמץ שערכו תמיד, אך הוא דחוף במיוחד בעקבות השנה החולפת לאחר אירועי אוקטובר 2023. בימים בהם התקווה והדמיון חסרים מאוד - הצורך לדמיין באופן רדיקלי את העתיד חיוני יותר מתמיד.
Cultivating Creativity
Eden Posner | September 2024
"The political as it is expressed in the twenty-first century does not produce security and is unable to save us from ourselves, and therefore there is an urgent need to re-imagine it... Re-examining the political imagination as a layered concept will help us revive the theoretical and practical possibilities it offers to challenge the legacy of violent imperatives of the present ."[1]
Dr. Norma Musi
As a curatorial student over the last two years, I found the dialectical relationship between art and politics particularly interesting. The contemporary art world vividly illustrates this dynamic, where themes like rethinking historical narratives, incorporating peripheral perspectives, activism, and questioning modes of production converge to question our understandings of what art and politics are, and how they interact with each other.
“Imagination Workshop” Hosted by Moran Barir and Sapir Sluzker Amran
This past April, I was compelled to attend an “imagination workshop” which invigorated my sense of curatorial practice in the midst of the long and dark past two years. Hosted at the Culture of Solidarity, it gave participants an opportunity to unpack the term (whose use sometimes veers into the territory of the cliche) and offered a space to exercise the faculty. The workshop did not explicitly refer to imagination in the curatorial sense, and instead focused on the political imagination. But since the political and the artistic are highly affiliated, of course it felt analogous to the propositions proffered in the contemporary art world.
Moran Barir, a video producer, activist, and educator, facilitated the workshop in collaboration with human rights lawyer and activist Sapir Sluzker Amran of the Mizrahion, a new archive dedicated to documenting and preserving visual materials from local organizations, movements, and groups that advocate for freedom, equality, and human rights. Barir's background also includes her roles as chairperson of Zochrot and as the New Media coordinator for the Neve Shalom School for Peace.
The workshop began with participants sharing their associations to "imagination" and discussing the importance of envisioning new political horizons. In a time of widespread dissatisfaction with the status quo, many find it challenging to imagine something better. Barir emphasized that imagination is like a muscle—it must be exercised to function freely. What followed was exercises that could be used to start training our imagination muscles.
For some context to the art scene, this notion by Dr. Norma Musi, curator and researcher of visual culture and digital media, echoes the same idea. In the 2024 article Political Imagination, Musi, like Barir, asserts that while everyone can imagine, the muscle, or “action” in her terminology, requires practice. She also explains common ways in which the imagination works: by drawing on its ability to connect familiar images to generate new ones, and through abstraction from past experiences.[2] These two methods run counter to the expectation that imagination creates entirely new concepts, images, etc.
Following the introduction, participants selected archival materials from the Mizrahion collection, which included zines, photographs, and posters, as well as digital items from the archive's online database. For instance, participants could choose from items like a translated copy of Jim Mason's "The Animal Question" Donna Haraway’s Cyborg Manifesto, photos from Israel’s first Food Not Bombs meeting, or images from a protest in Israel against the Russian invasion of Crimea in 2014. After selecting an artifact that resonated with them, participants broke into groups to discuss the relevance of their choices.
Jim Mason's "The Animal Question". Credit: Eden Posner
Although the exercise might not have felt groundbreaking at the time, it effectively dismantled the barriers between past, present, and future. Through our discussion, the cyclical nature of history became apparent, illustrating how past issues persist and take on new meanings in the present. Looking at a 2014 photo of a protest against Russia’s invasion of Crimea felt eerily similar to the sentiments echoed in protests against their 2022 crusade against the rest of Ukraine. The Mizrahion's goal is precisely to spark this type of critical thinking, to inspire, and connect the past with the present to stimulate and encourage thought and action in shaping the future of society in Israel.[3]
The activity also hinted at a sense of multi-temporality often described in the discourse surrounding contemporary art. Take, for example, Claire Bishop’s Radical Museology. Curators worldwide are urged to reimagine contemporary museum exhibitions by emphasizing the dialectical nature of time, which Bishop terms "dialectical contemporaneity." The first exercise in Barir’s and the Mizrahion's political imagination workshop provided an opportunity to practice the "anachronic action that seeks to reboot the future through the unexpected appearance of a relevant past."[4] For curators, engaging in this type of thinking can lead to a more constellatory mode of practice, in the spirit of Walter Benjamin (whom Bishop mentions) and Okwui Enwezor (whom she doesn’t).
As we practice, the ability to connect two disparate images or abstract them directly opens up possibilities for alternative timelines, likewise expressed by Barir’s partnership with the Mizrahion. Dr. Musi similarly discusses the dialectical nature of time in the political imagination, which is:
“not only a force that directs itself to the future, but as a force that writes itself into the past and reveals itself in the present. In this context, time is not linear but dialectical, that is, the times are understood from the constant relationship between them, and therefore "jumps in time" that are expressed in alternative histories, as well as potential histories, are an inherent part of the time perception of the political imagination that I seek to develop.”[5]
The workshop's next activity was a "guided imagination" session, where Barir led participants through a 15-minute visualization of peace, "the day after" the war. The session began with centering exercises: deep breathing and closing of the eyes. Participants were encouraged to imagine themselves in a familiar space, taking in the sights, sounds, and smells. Settling there in their mind's eye, they felt sunlight and contentment wash over them. Barir then invited them to envision a world where the war had ended, and peace has become a reality. Each participant experienced their own unique vision of peace—what it meant, how it felt, what it entailed, and how it appeared.
How exactly was Barir able to successfully guide us through this is a testament to her skill as a facilitator and peacemaker. And it actually worked. The exercise made peace feel attainable by anchoring it within known realities. It was a rare moment of hope during a particularly challenging chapter in the country's history.
Although it was an individual exercise, the ‘guided imagination’ shared similarities with great works of participatory art. Both require active engagement and offer immersive experiences; both provide space for personal reflection on self and community interaction; and both rely on the artful guidance of a facilitator, curator, or artist. The guided meditation holds much potential in the realm of participation and relational aesthetics, recalling works like Pierre Huyghe's The Host and the Cloud, Sissel Tolaas's SmellScape, and Marina Abramović's 512 Hours—each of which incorporates guided imagination into the crossover between performance and participatory art.
While not intentionally related to contemporary curating, the imagination workshop offered an opportunity to reflect on and practice skills relevant to the field. Imaginative thinking is much needed in the curatorial world, as it is the role of the curator to rethink and rework how stories are told. Curare: to show care, to find the appropriate way to engage with the artist and audience in accordance with the constantly changing social conditions. The job of a curator is not to always find the new, but rather to reimagine how to share art in order to effectively communicate or produce a meaningful experience.
In short, this article is a call for curators to reimagine—not to sensationalize the term but to genuinely offer tools in an attempt to make it useful. Practicing these exercises in a group setting highlighted the importance of collective re-imagination not only for regular citizens, but for artmakers and curators as well. These tools can certainly be adapted, not only to imagine a desirable political future in Israel, but to reimagine the role of art in shaping any future, personal or collective. This is a pursuit that is always valuable, but especially urgent in the aftermath of October 2023, where hope and imagination are severely lacking: the imperative to radically imagine the future is more pressing than ever.
[1] Political Imagination, Dr. Norma Musi, 2024. Mafteakh gilayon 18
[2] like when philosophers abstract concepts like "justice" or "freedom" to discuss them in a broader context, separate from specific situations or examples.
[3] From the Mizrahion website.
[5] From Musi’s text.
להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com
תגובות