אוטוטופיה

ירדן שטרן | ספטמבר 2024

יכול היה להיות פה גן עדן. אוטופיה. בימים אלה אפילו לדמיין את האפשרות הזו מרגיש כמו פעילות מאומצת. ועם זאת אין ברירה אלא לפתח את השריר הזה, לתת לדמיון לפתוח שבילים חדשים של תקווה. "עיסוק בתקווה משכילה הוא ביצועה של פונקציית הביקורת. לא מדובר בהכרזה על הדרך שבה דברים צריכים להיות, אלא, במקום, לדמיין מה יכולים להיות דברים… אוטופיות קונקרטית נעוצה במעין אפשרות אובייקטיבית.״ במאמרו ׳בין תקווה לחוסר תקווה׳ (2009), התיאורטיקן הקווירי חוזה מוניוז מקרקע את המונחים תקווה ואוטופיה בחשיבה על האפשרי והקונקרטי, ובעוד קונספטים שכאלה יכולים בקלות להפליג למחוזות של פנטזיה, חשוב להיאחז בממשי ומה שהוא מקנה לנו, איך מתוכו ניתן לדמיין עתיד אחר. 

תיק העבודות הדיגיטלי שאני מציג בגיליון השני של כתב העת ״שוקת״ נאצר תחת הכותרת ״אוטוטופיה״, הלחם בסיסים המחבר בין שני מושגים העומדים בניגוד מסויים, אך בשילובם יוצרים פער מעניין אותו העבודות המוצגות כאן חוקרות. ׳או-טו-טו׳ הוא מונח ישראלי-מקומי המדבר על מה שעתיד להתרחש בקרוב, ממש עכשיו, תכף ומיד. מקור המונח ביידיש, בביטוי ׳אוט אוט אוט׳, או בעברית - ׳הנה הנה הנה׳. הנה הוא בא, הנה זה מגיע. את המונח ׳אוטופיה׳ טבע תומאס מור במאה ה-16, כדי לתאר חברה מושלמת, סדר מופתי, המתרחש במיקום וזמן אחרים, רחוקים. השימוש במונח מהווה פעמים רבות אמצעי לביקורת על ההווה, דרך לייחל לתנאים חברתיים, מדיניים או סביבתיים טובים יותר בעתיד, באמצעות הדגשה של החסר בכאן ועכשיו. בשילוב שני המונחים אני מבקש ליצור חיכוך בין מה שקרוב ומה שרחוק, בין מידתיות ומיידיות, בין קונקרטיות למעוף הדמיון. אוטופיה, דרך כתיבתו של חוזה מוניוז, מקושרת לקוויריות, לאפשרות שאחרות בשוליים תחלחל לתוך הנורמטיביות במרכז. ואכן, תיאוריה קווירית יכולה לשקף פוטנציאל אוטופי, פוטנציאל שבו העבודות הרב-מדיומליות המוצגות ב״אוטוטופיה״ נוגעות בו ומוארות ממנו. תיק העבודות עוסק בהווה ובעתיד בדרכים שונות, ללא ניסיון לספק הצעות לשיפור או לשינוי. הצגתן של העבודות השונות יחד יוצרת זיק של תקווה, ניצוץ בעל פוטנציאל להניע חשיבה ביקורתית ודמיון מודרך אל עבר אופק מחשבתי לא מוכר, המביא את הקרב-ובא צעד אחד קדימה, אל עבר עתיד אוטופי, רחוק ככל שיהיה. 

בוידאו הקצר של רונה יפמן וטניה שלנדר ״בילבי הילדה החזקה בעולם! באבו דיס״, מקבלת על עצמה בילבי משימה בלתי אפשרית, הריסת גדר ההפרדה באמצעות כפות ידיה בלבד. שלנדר, בתחפושת בילבי, מנסה בעוז ובנחישות לעקור מתוך האדמה את אחד מלוחות הבטון האימתניים המרכיבים את החומה. בילבי, העטורה בשתי צמות שמסרבות להיענות לחוקי המשיכה, מתאמצת ומתנשפת בניסיון לשמור על תוארה כילדה החזקה בעולם. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, כאשר היא קרובה לויתור, פתאום צועקת לה בערבית עוברת אורח: ״תמשיכי בילבי, את יכולה לעשות את זה!״. אינטראקציה זו ממלאת את בילבי בעוז ומציתה דמיון קולקטיבי ומדבק שרותם את העוברים ושבים לעזרה במשימה הבלתי אפשרית. לרגע, חוסר אפשרות מוזז הצידה כדי לפנות מקום לחוסר היגיון משחרר ומספק.

רונה יפמן וטניה שלנדר, ״בילבי הילדה החזקה בעולם! באבו דיס״ (2006-2010), וידאו, 3:49 דקות (סיסמה: Abudis)

בעבודתה של אילונה בלגה "Toys for Big Boys״, מציגה האמנית עבודות קרמיות פזורות על רצפת הגלריה. האובייקטים המעוצבים הם אלות של שוטרים, אך במקום לבסס את התבנית שלהן על פי דגם משטרתי מקובל, לוקחת בלגה את האובייקט כפי שהוא מיוצר ככלי משחק לילדים ומשחזרת אותו ככלי קרמי, שחור ומבריק. המהלך ראשית גורם לתהייה, מדוע כלי נשק המשמש לשיטור אלים ניתן ככלי משחק לילדים? הפיכתו לאובייקט אמנותי-קרמי מבשרת ייחול לשינוי הסטטוס של הכלי, מאלה פונקציונאלית לחפץ היסטורי, חסר שימוש. אלימות ושיטור כשרידים ממציאות אחרת.

אילונה בלגה, ״Toys for Big Boys״ (2022), קרמיקה מזוגגת

העבודה ״פשענו״ של עמרי דנינו מציגה לוח תצריב של מוסף יום כיפור, בו מופיעה תפילת הוידוי בשפות עברית ואנגלית. התפילה מורכבת מ-24 פעלים, על פי סדר הא׳-ב׳, שכל אחד מהם מביע חרטה שמקרבת לכפרה. מטרת מסורת יום הכיפורים היא לטהר את המאמין, להעניק לו מחילה על חטאיו ולקרבו אל הגאולה. דנינו בוחר לכתוב בצבע אדום, במשיכת מכחול עבה, את הפועל ׳פשענו׳. הכרה והתוודעות לעובדה זו היא צעד הכרחי לקבלת אחריות בהווה שתעזור לקידום עתיד צודק יותר. הקולקטיביות המרומזת בכתב האישום המדמם לא פוסחת על אף אחד. 

עמרי דנינו, ״פשענו״ (2023), שמן תעשייתי על לוח תצריב (שחרית ומוסף של יום כיפור)

הצלמת חנה סהר מציגה מניפולציות עדינות, כאלה שמבט חפוז ולא מעמיק עשוי להחמיץ. תמונות נוף מרהיבות של חוף הים הופכות במהרה למופע מדע בדיוני. ב״סיהרא״ יוצרת סהר מפגש אפי בין שני מאורות השמיים. שקיעה וזריחה מתערבבות, בעוד ירח ושמש חולקים פיסת שמיים מעל ים כחול ושקט. שלושת הצילומים אמנם יוצרים רצף, אבל כזה שאינו נרטיבי או המשכי, והם מרמזים על עתיד לא ידוע שתצורתו תגיח מתוך אורות ההווה. הופעתם המשותפת לא מעידה בהכרח על בואה של אוטופיה זורחת או אפילו דיסטופיה מערערת, אבל מבשרת על שינוי קוסמי כביר.

דימויים: חנה סהר, ״סיהרא״ (2014), תצלום צבע

שני הציורים של האמן נימרוד ספיר משחקים בפרספקטיבה, בנוכחות ובחוסר. ״The Factory Man" מציג ספק-גוף ספק-צל, צועד מול קיר לבנים אדום, כשרק פלג גופו התחתון מופיע במעורפל. ספיר כולל בציור מדרכה, שעליה הדמות המצוירת כמעט מרחפת, שמיים תכולים מעוננים ומנורת רחוב יחידה ובוהקת. הדמות הדועכת היא עובד מפעל, כזה הנעלם אט אט ומתפוגג, או שמא אף פעם לא היה שם. בעוד שהציור הראשון תופס רגע שגור אך משונה, ציורו השני, "ללא כותרת״, עומד בקונטרסט לו ומציג סצנה גרנדיוזית של התגלות. בתוך מה שנראה כמו ציור נוף שוויצרי, מתגלה יצור כלאיים דו-ראשי, הפורץ אל מרכז הכפר ועולה השמיימה. נוכחות המפלצת לא מעוררת תגובה ונראה כי קיומה הקוסמי הוא למעשה די נורמטיבי. שני הציורים מציגים סיטואציות המפגישות בין קודש וחול, היומיומי והעל-טבעי, במציאות שלנו אך במקום וזמן לא ידוע. 

מימין: נימרוד ספיר, ״The Factory Man״ (2024), אקריליק על שקף | משמאל: נימרוד ספיר, ״ללא כותרת״ (2024), אקריליק על שקף

״אנו באנו״ של האמנית גל לשם הוא וידאו ארט המתמקד בירושה ותורשה וכיצד הן פועלות דרך הגוף. לשם מעמידה שלושה דורות של נשים ממשפחתה (סבתה, אמה ואחותה) בשדה בוצי מחוץ לקיבוץ מעברות, בו אמה גדלה וסבתה עדיין מתגוררת. האוטופיה הקיבוצית נבחנת על-ידי הפיכת הנשים לפועלות, תיקון לדמות הצבר הגברי, בפרפורמנס המתמקד במתח המתפרץ בין שיתופיות ואינדיווידואליזם. הן בונות צורה אבסטרקטית המורכבת מחתיכות נייר בגדלים וצבעים שונים, אותה הן נוטעות באדמה. כל אחת מהן לוקחת את המשאבים הזהים שברשותה ומרכיבה איתן צורה ייחודית משלה, ובעוד הן קשורות  זו לזו גופנית, ניתן לראות את ההשפעה של בחירה אישית של כל אחת מבנות המשפחה עליהן. לאחר השלמת ההרכבה מתחיל הפירוק, במעגליות בלתי נגמרת של יצירה ומשפחה.

גל לשם, ״אנו באנו״ (2017-2019), וידאו, 2:59 דקות

---

להצעות עבור מדור זה ואחרים יש ליצור קשר דרך כתובת המייל: hashoket23@gmail.com